בצהרי 2 במאי 1921, ביומם השני של מאורעות תרפ"א, לאחר שנותרו מבודדים בבית
משפחת יצקר, המכונה "הבית האדום", מדרום-מזרח לתל-אביב, נמצאו שש גופות
שרועות על אם הדרך. לאחר שעות אחדות נעלמה אחת הגופות. השאר הובאו לקבורה
בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל-אביב. בין המתים היו שני בני משפחת יצקר:
האב יהודה ובנו הצעיר אברהם, וארבעה סופרים: יוסף חיים ברנר, מחשובי ההוגים,
היוצרים והעורכים בתקופתו, צבי שץ, סופר ומשורר, מהאידיאולוגים של רעיון
הקבוצה, פרח הסופרים צבי גוגיג ברגגרין והסופר יוסף לואידור.
בהיוודע דבר הרצח אפפו יגון ודאגה את היישוב בתל-אביב, בארץ-ישראל ובעולם
היהודי כולו. המאורע תואר, תועד, נחקר וצולם בפרטי פרטים, והתמונות הופצו
ונכללו בספרים ובכתבי עת רבים. הפרשה אמנם הסעירה את היישוב היהודי, אך
החקירות הרשמיות והפרטיות נתקלו בקשיים והניחו בעקבותיהן פערים ניכרים בפענוח
השתלשלות הרצח. דו"ח של המשטרה הבריטית משנת 1922, שנמצא באחרונה בארכיון
מכון לבון, מבאר חידות אחדות.
בסוף מארס 1921 שכרה משפחת יצקר את "הבית האדום", בית מגורים סמוך לאבו כביר.
יהודה יצקר, חלבן, בעבר סוחר תבואות, בא מרוסיה עם מרבית משפחתו כשנה וחצי
קודם לכן. קומת הקרקע נועדה לעבודה: שם היו האספקה, הבקר והפרות ומחבצת
החמאה. בקומה השנייה היה אולם כניסה מרווח שסביבו חדרים אחדים. משפחת יצקר
השכירה אותם לדיירי משנה, וביניהם ברנר, שנותר גלמוד לאחר שאשתו עזבה לברלין
עם בנם אורי ניסן. הוא שכר חדרים לעצמו ולשני סופרים צעירים ובודדים -
לואידור וברגגרין.
הבית האדום היה מבודד ומוקף פרדסים, שכונות וכפרים ערביים, ושכן לא הרחק מיפו.
בידודו היה לו לרועץ כאשר ביום ראשון,1.5.1921 , החלו מהומות והתנגשויות בין
ערבים ליהודים ביפו, שכונו בהמשך "מאורעות תרפ"א". באותו בוקר יצאו בני משפחת
יצקר וצבי שץ לבקר את הבן יעקב יצקר, ששכב חולה בבית החולים הדסה בתל-אביב.
כשהגיעו לבית החולים, שמעו יריות. יהודה שב לביתו, ואחריו אברהם. שץ ניסה
למצוא מכונית כדי לחלץ את דיירי הבית האדום מחשש לחייהם. בינתיים, בבית
האדום, תפסו מחסה הכוורנים ממשפחת לרר, שכוורותיהם היו סמוכות. כאשר המכונית
הגיעה התברר שאין בה די מקום. ברנר סירב לעלות למכונית. הוא פינה מקומו לאחים
לרר. השאר, ובכללם שץ, נותרו בבית האדום.
למחרת הצליחו חבריו של ברנר לארגן משלחת חילוץ: בין חבריה היו מרדכי קושניר
וכמה חיילים בריטים. היה זה מאוחר מדי. שער החצר היה נעול, ועל אם הדרך היו
מוטלות גופות יהודה ואברהם יצקר, ברנר, שץ וברגגרין. "במרחק מטרים", מספר
קושניר, "(לא אוכל לשער כמה, באשר עברנו באותומוביל מהר מאוד) נראה לנו גוף
אדם קטן וידיו כפותות לאחוריו וראשו שחור מדם. נדמה כגופת ילד. מרחוק. זה
היה, כפי הנראה, גוויית לואידור". החיילים התנגדו לפינוי הגופות. המשלחת שבה
מאוחר יותר, הפעם עם אישור ליטול את הגופות, אך גופת לואידור נעלמה.
החקירה הראשונה נערכה ארבעה ימים לאחר הרצח: ברל כצנלסון קיבל רשות לערוך
חקירה יסודית בעניין גופת לואידור וכתבי ברנר. הא יצא לבית האדום וליקט כתבי
יד ומסמכים שנותרו שם. שבוע לאחר האירוע נשכר אברהם גודל, חוקר פרטי
מירושלים, לחקור את פרטי הרצח. חקירת גודל הופסקה בדרישת האגודה המוסלמית
והנוצרית ביפו, אך העניין לא תם: הוועד הלאומי דרש מהנציב העליון לחקור את
הרצח. הציר מילס ממפלגת הלייבור הגיש תזכיר בעניין למזכיר המושבות, ור'
בנימין, מאיר ברנר, אחיו של ברנר, ורבקה יצקר-שץ, אלמנת שץ, דרשו להביא את האשמים לדין.
לבסוף מונה בכור שטרית, איש המשטרה הבריטית ולימים שר המשטרה בממשלת ישראל,
לחוקר מיוחד. החקירה של שטרית היתה מקיפה יותר: הוא ראיין עדים, מעורבים
וחשודים ברצח והגיש את ממצאיו למשטרה הבריטית, אך הזמן שחלף בין האירוע לבין
חקירה זו היה לרועץ. הגירסאות שונו, העדים נסוגו, הזיכרונות התעמעמו. ממצאיו
נכללו בדו"ח חקירה, המצוי בארכיון לבון. הדו"ח כתוב אנגלית עילגת, רצופת
שגיאות. מתוארים בו מהלך החקירה ודרך איסוף הראיות, ושטוחות בו עדויות של
דמויות רבות במעין סיפור רשומון. מובאת בו גם עדותו של החוקר גודל, המתאר את ממצאיו שלו.
שטרית העלה כי הבית האדום הותקף בבוקר 2.5.1921 על ידי חבורת כפריים ערבים
שיצאה ליפו. היו חילופי יריות. ייתכן שאברהם השתמש ברובה מחלון הקומה השנייה.
נורו יריות לתוך הבית. השישה החליטו לנסות ולהימלט. בעוד לואידור חוסם את
השער, מונע את כניסת הכפריים לבית האדום, יצאו השאר לכיוון תל-אביב. במנוסתם
נתקלו בהלוויית אבול (או עבד) אל זיאת, ילד ערבי שנורה למוות יום קודם לכן על
ידי שוטר יהודי ביפו. כשלואידור הצטרף אליהם, הם היו כבר מוקפים בעשרות ואולי
במאות ערבים. רבים מהם השתתפו בטבח. יוסף אל פנג'רי, עגלון מיפו שנשא את גופת
הילד, נורה ונפצע. כנקמה על חלקו של לואידור באירועים, נחטפה גופתו, בותרה והוסתרה.
שטרית הצביע על הנאשמים שלו, ביניהם שוטר משטרת יפו שליווה את מסע ההלוויה,
דודו של הילד ההרוג ואחי הילד ההרוג. בסוף ינואר נערך המשפט ביפו, ובתום ארבע
ישיבות - "כל חמשת הנאשמים יצאו זכאים", כפי שדיווח "הארץ" ב22.2.1921-,
"מפני שבית הדין הכיר כי אין די הוכחות לחייבם".
מובאות להלן שלוש עדויות מתורגמות מתוך הדו"ח, בשמירה על הסגנון המקורי:
עדויותיהן של שתי נשים שכולות ושל בלש פרטי. הראשונה, עדותה של בת שבע יצקר,
האלמנה והאם השכולה, והשנייה, עדותה של זינאב אל זיאת, אמו של הילד שנהרג יום
קודם לכן, וסמוך למקום הלווייתו נרצחו השישה. השלישית היא עדותו של אברהם
גודל, החוקר הפרטי שהחל לחקור את הרצח כבלש שכיר, והסתייע לשם כך, שבוע לאחר
הרצח, בשני חוקרים ערבים. חקירתו של גודל הופסקה בתום זמן קצר, אך מה שהיא
מעלה מספק תיאור של השתלשלות האירועים הסמוכים ביותר לזמן ההתרחשות.
עדותה של זינאב אל זיאת
"אני זינאב, אשתו של מחמוד אל זיאת, מוסלמית, בת 23, מתגוררת ברובע ראשד (כך
במקור) מצהירה: ביום הראשון של המאורעות, זה היה יום ראשון, האחד במאי 1921,
בני עבד אל וואהב הובא אלי מת. זה היה אחר הצהריים. לא זוכרת מי הביא אותו
אלי. בעלי היה באותו זמן בעבודה בתחנה של זלמן. הוא בא הביתה בערב באותו יום
וראה את הילד הרוג, הוא יצא והביא רופא אנגלי שבדק את הילד.
"למחרת, יום שני 2.5.1921, בא שוטר ולקח את בני המת לסראיה, לבית הממשל. בעלי
ושניים אחרים נשאו את הילד לסראיה. אני עם פטמה אום עלי באתי עם הילד המת
לתחנת המשטרה, ושם השוטר שלח אותנו הביתה וחזרתי הביתה עם פטמה. לא הייתי
בטקס ההלוויה, אום עלי היתה אתי, ולא יצאתי מהבית שבוע אחרי המאורעות. לא
יודעת מי השתתף בטקס ההלוויה.
"בעלי אמר לי שהאיש שנשא את בני בהלוויה, בנו של פנג'רי, נפצע בבטנו מכדור
שכוון אליו. לא יודעת מאיפה בא הכדור והוא לא אמר לי. הגברים שנשאו את בני
השליכו אותו ולקחו את האיש הפצוע. שוטרים רכובים שבאו אחר כך הגנו על בעלי עד
שהילד נקבר. בעלי ועלי, גיסו של הילד, קברו את בני. בעלי לא אמר לי מי התחיל
ופצע את פנג'רי. לא הייתי בהלוויה של בני, ואם יש עדים שאומרים שכן אז הם שקרנים".
הערה (=של בכור שטרית): זינאב שנתנה את העדות הגיבה בקושי לדברי; היא היתה "ג'יני" לנוכח השאלה.
עדותה של בת שבע יצקר
"אני בת שבע יצקר, אלמנה של יהודה יצקר מיפו, כעת גרה בחיפה בחצר הטכניקום,
בת חמישים, מעידה כדלקמן:
"אני ובעלי יהודה, בני אברהם והסופרים יוסף חיים ברנר ולואידור וחתני צבי שץ,
גוגל (כך במקור) ובני משפחה נוספים, גרנו עד 2.5.1921 ביפו בקצר אל אחמר
(...). באחד במאי 1921 הלכתי בחברת בעלי יהודה, בני אברהם, חתני צבי שץ ובתי
רבקה לבקר את בני ששכב חולה בבית החולים הדסה בתל-אביב. ברנר, לואידור וגוגל
נשארו בבית. היה זה עד השעה עשר בערך. בעלי חזר מיד לאחר שראה את בננו בבית
החולים, מעט לאחר מכן בני אברהם חזר הביתה ונפצע בדרך על ידי ערבים, אבל
הצליח לחזור הביתה. זאת שמעתי מאחות שאת שמה אינני יודעת, שחבשה את פצעי
הקורבנות בגימנזיום.
"באותו יום, בערך בארבע אחר הצהריים, צבי שץ וכמה גברים אחרים שאינני מכירה
יצאו במכונית לביתנו כדי להביא את הדיירים לתל-אביב מפחד האירועים שהתלהטו
ביפו, אך לא היה מספיק מקום במכונית לכולם. ברנר סירב לעזוב את הבית והמכונית
שבה בלי לקחת אף אחד מהדיירים. גם צבי שץ נשאר עם ברנר. (...)
"בבוקר שלמחרת ניסיתי להשיג מכונית כדי להביא אותם לתל-אביב, אבל לא השגתי
מכונית. כמה מחברי, מרדכי קושניר ואחרים, הבטיחו לי שהם יעשו כמיטב יכולתם
להשיג מכונית, ובסוף הם הצליחו. נשלחה מכונית וחזרה תוך זמן קצר והביאה את
הגופות בעלי יהודה, בני אברהם צבי, שץ, גוגיק (כך במקור) וי"ח ברנר, שנמצאו
ברחוב. מרדכי קושניר יספר לך את כל הפרטים על מציאת הגוויות ומראות הבית. לא
הביאו את הגופה של לואידור. הערבים החביאו אותה. (...)
"לא היה לנו נשק בבית לבד מאקדח ישן ולא פעיל - אחרי שעזבתי את הבית, מה קרה
אחר כך אני לא יודעת. (...) ברכוש שנשדד היה כסף רוסי בסך כ20- אלף רובל,
בתוכו שטר אחד של 10,000 רובלים וגם שלוש מניות של חברת אנגלו-פלשתינה. חוץ
מזה היו שמונה כפות כסף, אחת מהן בת מאה שנה, שתי כוסיות מכסף ועוד כמה דברים
קטנים.
"אני דורשת שהממשלה תערוך חקירה יסודית ברובע ותאסור את הגננים ואת השכנים
האחראים, שיודעים ושבטוח שלקחו חלק ברצח הנ"ל, שנערך באור יום ולעיני כל. אני
גם דורשת את מאסרו של המוכתר שאחראי לרובע שלו, שאין ספק שידע את שמות
הרוצחים וגם ידע את כל פרטי הבית. אני מבקשת שמר גודל, שמונה על ידי קרובי
וידידי לחקור את הפרשה, שישאלו אותו אם הוא יודע עוד פרטים, אני גם מבקשת
שהרועה ייעצר כיוון שהוא ללא ספק יודע על הבקר".
עדותו של החוקר גודל
"אני, אברהם גודל, יהודי בריטי מירושלים, גר בגן העירוני, בן 33, בלש פרטי,
יודע קרוא וכתוב, מעיד ככתוב מטה:
"התמניתי על ידי מר הארי שפר ומר סמואל, עורכי דין, לחקור את המקרה של י"ח
ברנר וחבריו היהודים. כשבוע לאחר הרצח של היהודים הנ"ל הגעתי ליפו והתחלתי בחקירותי.
"שמעתי מחיים הרמן מיפו, שגר ליד קפה לורנס, שהמשרתת שלו, פלחית צעירה, איני
יודע את שמה, סיפרה לו שכאשר יצאה לכפר שלה בשניים במאי, פגשה בדרכה תהלוכת
קבורה של ילד שצעדה מיפו לשכונת אבו כביר. את התהלוכה ליווה שוטר חמוש. ליד
פרדס מנטורה פגשה התהלוכה בחמישה או שישה יהודים בורחים לעבר יפו. השוטר
התחיל לירות עליהם וכולם נהרגו. אחרי הרצח של היהודים התהלוכה המשיכה לבית
הקברות, והערבים האחרים נכנסו לכפר אל אחמר ושדדו את הרכוש. היא ראתה זאת
כאשר עברה בדרכה ליד פרדס מנטורה (...).
"שני סוכנים פרטיים, סאלח וחוסיין שריף, מוגרבים מיפו, נשלחו על ידי לאסוף
מידע על מקרה ברנר. חוסיין נמצא כרגע בכלא יפו בגלל גניבה. (...) שני הסוכנים
הללו דיווחו לי להלן:
"תושבי הכפרים כפר עאנה וסלאמה ותושבים אחרים, חמושים ברובים ואקדחים ורובם עם
מקלות וסכינים, יצאו ליפו בשניים במאי. המנהיג שלהם בדרכם היה אחמד אבו חאדר
מכפר עאנה, והינחה אותם אחמד, גנן מפרדס סמוך (...) ואחיו ג'מיל יוסף אבו
שאהין, שבבעלותו היה רובה אנגלי. כולם משכונת אל-טוט (כך במקור). הערבים הנ"ל
הונחו בדרכם, על ידי המדריכים האלה, לכפר אל אחמר. שער הבית האדום היה נעול
ואחד היהודים ניצב מאחוריו. הערבים ניסו לפרוץ את השער בכוח, אבל היהודי שהיה
מאחורי השער (=לואידור) הגן עליו. בזמן זה עזבו שאר היהודים את הבית ויצאו
ממנו דרך שער קטן לפרדס לכיוון יפו והתחילו לברוח ליפו. כאשר כל היהודים כבר
יצאו, היהודי שעמד מאחורי השער הגדול עזב את מקומו ויצא גם הוא דרך השער הקטן
בעקבות חבריו, כאשר הערבים נכנסו לשער הגדול.
"(...) כאשר הערבים נכנסו לשער הגדול הם עקבו אחריו, וכך היהודי הנ"ל היה בין
הערבים לבין חבריו, והוא מנע מהם להגיע לחבריו. לא רחוק מיפו נתקלו היהודים
בתהלוכת אבל שבאה מיפו. המת היה בנו של מחמוד איל זאית משכונת אבו כביר שגר
ביפו ברובע ראשד (כך במקור). הם הלכו לבית הקברות שייח מראד. עמם היה השוטר
סובחי חמדן משכונת אבו כביר, שהוא חבר או קרוב של משפחת הילד המת. השוטר ירה
ביהודים והרג את כל חמשת הנמלטים. באותו זמן התקרבו הערבים מהכפרים לתהלוכת
הקבורה, והיהודי שהיה ביניהם לבין האחרים נהרג על ידיהם.
"שניים מהתוקפים נפצעו במהלך ההתקפה על היהודים, אינני יודע על ידי מי. אינני
יודע את שמות הפצועים מכפר סלאמה אבל אני יודע את שם הפצוע משכונת אבו כביר,
יוסף אל פנג'רי, עגלון מיפו, ובנו של אחמד אל פנג'רי, ואחיו הוא מוסטפה אל
פנג'רי נהג ביפו. יוסף אל פנג'רי מת ביום השני בכפר, והקרובים של יוסף לקחו
את גופת הפצוע לכפר, חזרו לאחר מכן למקום ולקחו את הגופה של היהודי שהגן על
חבריו, הגופה של לואידור, והחביאו אותה, וביום השני יוסף הפצוע הלך לעולמו,
והם חתכו את הגופה של היהודי לחתיכות כנקמה, ונדטה, וקברו אותה, אני לא יודע
איפה, אולי הסוכן חוסיין יודע. (...) האמור לעיל דווח לי על ידי שני הסוכנים
הנ"ל שיאמרו לך בוודאי אותו דבר. לא בחנתי את זירת הפשע, ולא הייתי בשכונת אבו כביר".
פורסם במוסף ספרות ואמנות ב"הארץ", 3.5.2003
משפחת יצקר, המכונה "הבית האדום", מדרום-מזרח לתל-אביב, נמצאו שש גופות
שרועות על אם הדרך. לאחר שעות אחדות נעלמה אחת הגופות. השאר הובאו לקבורה
בבית הקברות שברחוב טרומפלדור בתל-אביב. בין המתים היו שני בני משפחת יצקר:
האב יהודה ובנו הצעיר אברהם, וארבעה סופרים: יוסף חיים ברנר, מחשובי ההוגים,
היוצרים והעורכים בתקופתו, צבי שץ, סופר ומשורר, מהאידיאולוגים של רעיון
הקבוצה, פרח הסופרים צבי גוגיג ברגגרין והסופר יוסף לואידור.
בהיוודע דבר הרצח אפפו יגון ודאגה את היישוב בתל-אביב, בארץ-ישראל ובעולם
היהודי כולו. המאורע תואר, תועד, נחקר וצולם בפרטי פרטים, והתמונות הופצו
ונכללו בספרים ובכתבי עת רבים. הפרשה אמנם הסעירה את היישוב היהודי, אך
החקירות הרשמיות והפרטיות נתקלו בקשיים והניחו בעקבותיהן פערים ניכרים בפענוח
השתלשלות הרצח. דו"ח של המשטרה הבריטית משנת 1922, שנמצא באחרונה בארכיון
מכון לבון, מבאר חידות אחדות.
בסוף מארס 1921 שכרה משפחת יצקר את "הבית האדום", בית מגורים סמוך לאבו כביר.
יהודה יצקר, חלבן, בעבר סוחר תבואות, בא מרוסיה עם מרבית משפחתו כשנה וחצי
קודם לכן. קומת הקרקע נועדה לעבודה: שם היו האספקה, הבקר והפרות ומחבצת
החמאה. בקומה השנייה היה אולם כניסה מרווח שסביבו חדרים אחדים. משפחת יצקר
השכירה אותם לדיירי משנה, וביניהם ברנר, שנותר גלמוד לאחר שאשתו עזבה לברלין
עם בנם אורי ניסן. הוא שכר חדרים לעצמו ולשני סופרים צעירים ובודדים -
לואידור וברגגרין.
הבית האדום היה מבודד ומוקף פרדסים, שכונות וכפרים ערביים, ושכן לא הרחק מיפו.
בידודו היה לו לרועץ כאשר ביום ראשון,1.5.1921 , החלו מהומות והתנגשויות בין
ערבים ליהודים ביפו, שכונו בהמשך "מאורעות תרפ"א". באותו בוקר יצאו בני משפחת
יצקר וצבי שץ לבקר את הבן יעקב יצקר, ששכב חולה בבית החולים הדסה בתל-אביב.
כשהגיעו לבית החולים, שמעו יריות. יהודה שב לביתו, ואחריו אברהם. שץ ניסה
למצוא מכונית כדי לחלץ את דיירי הבית האדום מחשש לחייהם. בינתיים, בבית
האדום, תפסו מחסה הכוורנים ממשפחת לרר, שכוורותיהם היו סמוכות. כאשר המכונית
הגיעה התברר שאין בה די מקום. ברנר סירב לעלות למכונית. הוא פינה מקומו לאחים
לרר. השאר, ובכללם שץ, נותרו בבית האדום.
למחרת הצליחו חבריו של ברנר לארגן משלחת חילוץ: בין חבריה היו מרדכי קושניר
וכמה חיילים בריטים. היה זה מאוחר מדי. שער החצר היה נעול, ועל אם הדרך היו
מוטלות גופות יהודה ואברהם יצקר, ברנר, שץ וברגגרין. "במרחק מטרים", מספר
קושניר, "(לא אוכל לשער כמה, באשר עברנו באותומוביל מהר מאוד) נראה לנו גוף
אדם קטן וידיו כפותות לאחוריו וראשו שחור מדם. נדמה כגופת ילד. מרחוק. זה
היה, כפי הנראה, גוויית לואידור". החיילים התנגדו לפינוי הגופות. המשלחת שבה
מאוחר יותר, הפעם עם אישור ליטול את הגופות, אך גופת לואידור נעלמה.
החקירה הראשונה נערכה ארבעה ימים לאחר הרצח: ברל כצנלסון קיבל רשות לערוך
חקירה יסודית בעניין גופת לואידור וכתבי ברנר. הא יצא לבית האדום וליקט כתבי
יד ומסמכים שנותרו שם. שבוע לאחר האירוע נשכר אברהם גודל, חוקר פרטי
מירושלים, לחקור את פרטי הרצח. חקירת גודל הופסקה בדרישת האגודה המוסלמית
והנוצרית ביפו, אך העניין לא תם: הוועד הלאומי דרש מהנציב העליון לחקור את
הרצח. הציר מילס ממפלגת הלייבור הגיש תזכיר בעניין למזכיר המושבות, ור'
בנימין, מאיר ברנר, אחיו של ברנר, ורבקה יצקר-שץ, אלמנת שץ, דרשו להביא את האשמים לדין.
לבסוף מונה בכור שטרית, איש המשטרה הבריטית ולימים שר המשטרה בממשלת ישראל,
לחוקר מיוחד. החקירה של שטרית היתה מקיפה יותר: הוא ראיין עדים, מעורבים
וחשודים ברצח והגיש את ממצאיו למשטרה הבריטית, אך הזמן שחלף בין האירוע לבין
חקירה זו היה לרועץ. הגירסאות שונו, העדים נסוגו, הזיכרונות התעמעמו. ממצאיו
נכללו בדו"ח חקירה, המצוי בארכיון לבון. הדו"ח כתוב אנגלית עילגת, רצופת
שגיאות. מתוארים בו מהלך החקירה ודרך איסוף הראיות, ושטוחות בו עדויות של
דמויות רבות במעין סיפור רשומון. מובאת בו גם עדותו של החוקר גודל, המתאר את ממצאיו שלו.
שטרית העלה כי הבית האדום הותקף בבוקר 2.5.1921 על ידי חבורת כפריים ערבים
שיצאה ליפו. היו חילופי יריות. ייתכן שאברהם השתמש ברובה מחלון הקומה השנייה.
נורו יריות לתוך הבית. השישה החליטו לנסות ולהימלט. בעוד לואידור חוסם את
השער, מונע את כניסת הכפריים לבית האדום, יצאו השאר לכיוון תל-אביב. במנוסתם
נתקלו בהלוויית אבול (או עבד) אל זיאת, ילד ערבי שנורה למוות יום קודם לכן על
ידי שוטר יהודי ביפו. כשלואידור הצטרף אליהם, הם היו כבר מוקפים בעשרות ואולי
במאות ערבים. רבים מהם השתתפו בטבח. יוסף אל פנג'רי, עגלון מיפו שנשא את גופת
הילד, נורה ונפצע. כנקמה על חלקו של לואידור באירועים, נחטפה גופתו, בותרה והוסתרה.
שטרית הצביע על הנאשמים שלו, ביניהם שוטר משטרת יפו שליווה את מסע ההלוויה,
דודו של הילד ההרוג ואחי הילד ההרוג. בסוף ינואר נערך המשפט ביפו, ובתום ארבע
ישיבות - "כל חמשת הנאשמים יצאו זכאים", כפי שדיווח "הארץ" ב22.2.1921-,
"מפני שבית הדין הכיר כי אין די הוכחות לחייבם".
מובאות להלן שלוש עדויות מתורגמות מתוך הדו"ח, בשמירה על הסגנון המקורי:
עדויותיהן של שתי נשים שכולות ושל בלש פרטי. הראשונה, עדותה של בת שבע יצקר,
האלמנה והאם השכולה, והשנייה, עדותה של זינאב אל זיאת, אמו של הילד שנהרג יום
קודם לכן, וסמוך למקום הלווייתו נרצחו השישה. השלישית היא עדותו של אברהם
גודל, החוקר הפרטי שהחל לחקור את הרצח כבלש שכיר, והסתייע לשם כך, שבוע לאחר
הרצח, בשני חוקרים ערבים. חקירתו של גודל הופסקה בתום זמן קצר, אך מה שהיא
מעלה מספק תיאור של השתלשלות האירועים הסמוכים ביותר לזמן ההתרחשות.
עדותה של זינאב אל זיאת
"אני זינאב, אשתו של מחמוד אל זיאת, מוסלמית, בת 23, מתגוררת ברובע ראשד (כך
במקור) מצהירה: ביום הראשון של המאורעות, זה היה יום ראשון, האחד במאי 1921,
בני עבד אל וואהב הובא אלי מת. זה היה אחר הצהריים. לא זוכרת מי הביא אותו
אלי. בעלי היה באותו זמן בעבודה בתחנה של זלמן. הוא בא הביתה בערב באותו יום
וראה את הילד הרוג, הוא יצא והביא רופא אנגלי שבדק את הילד.
"למחרת, יום שני 2.5.1921, בא שוטר ולקח את בני המת לסראיה, לבית הממשל. בעלי
ושניים אחרים נשאו את הילד לסראיה. אני עם פטמה אום עלי באתי עם הילד המת
לתחנת המשטרה, ושם השוטר שלח אותנו הביתה וחזרתי הביתה עם פטמה. לא הייתי
בטקס ההלוויה, אום עלי היתה אתי, ולא יצאתי מהבית שבוע אחרי המאורעות. לא
יודעת מי השתתף בטקס ההלוויה.
"בעלי אמר לי שהאיש שנשא את בני בהלוויה, בנו של פנג'רי, נפצע בבטנו מכדור
שכוון אליו. לא יודעת מאיפה בא הכדור והוא לא אמר לי. הגברים שנשאו את בני
השליכו אותו ולקחו את האיש הפצוע. שוטרים רכובים שבאו אחר כך הגנו על בעלי עד
שהילד נקבר. בעלי ועלי, גיסו של הילד, קברו את בני. בעלי לא אמר לי מי התחיל
ופצע את פנג'רי. לא הייתי בהלוויה של בני, ואם יש עדים שאומרים שכן אז הם שקרנים".
הערה (=של בכור שטרית): זינאב שנתנה את העדות הגיבה בקושי לדברי; היא היתה "ג'יני" לנוכח השאלה.
עדותה של בת שבע יצקר
"אני בת שבע יצקר, אלמנה של יהודה יצקר מיפו, כעת גרה בחיפה בחצר הטכניקום,
בת חמישים, מעידה כדלקמן:
"אני ובעלי יהודה, בני אברהם והסופרים יוסף חיים ברנר ולואידור וחתני צבי שץ,
גוגל (כך במקור) ובני משפחה נוספים, גרנו עד 2.5.1921 ביפו בקצר אל אחמר
(...). באחד במאי 1921 הלכתי בחברת בעלי יהודה, בני אברהם, חתני צבי שץ ובתי
רבקה לבקר את בני ששכב חולה בבית החולים הדסה בתל-אביב. ברנר, לואידור וגוגל
נשארו בבית. היה זה עד השעה עשר בערך. בעלי חזר מיד לאחר שראה את בננו בבית
החולים, מעט לאחר מכן בני אברהם חזר הביתה ונפצע בדרך על ידי ערבים, אבל
הצליח לחזור הביתה. זאת שמעתי מאחות שאת שמה אינני יודעת, שחבשה את פצעי
הקורבנות בגימנזיום.
"באותו יום, בערך בארבע אחר הצהריים, צבי שץ וכמה גברים אחרים שאינני מכירה
יצאו במכונית לביתנו כדי להביא את הדיירים לתל-אביב מפחד האירועים שהתלהטו
ביפו, אך לא היה מספיק מקום במכונית לכולם. ברנר סירב לעזוב את הבית והמכונית
שבה בלי לקחת אף אחד מהדיירים. גם צבי שץ נשאר עם ברנר. (...)
"בבוקר שלמחרת ניסיתי להשיג מכונית כדי להביא אותם לתל-אביב, אבל לא השגתי
מכונית. כמה מחברי, מרדכי קושניר ואחרים, הבטיחו לי שהם יעשו כמיטב יכולתם
להשיג מכונית, ובסוף הם הצליחו. נשלחה מכונית וחזרה תוך זמן קצר והביאה את
הגופות בעלי יהודה, בני אברהם צבי, שץ, גוגיק (כך במקור) וי"ח ברנר, שנמצאו
ברחוב. מרדכי קושניר יספר לך את כל הפרטים על מציאת הגוויות ומראות הבית. לא
הביאו את הגופה של לואידור. הערבים החביאו אותה. (...)
"לא היה לנו נשק בבית לבד מאקדח ישן ולא פעיל - אחרי שעזבתי את הבית, מה קרה
אחר כך אני לא יודעת. (...) ברכוש שנשדד היה כסף רוסי בסך כ20- אלף רובל,
בתוכו שטר אחד של 10,000 רובלים וגם שלוש מניות של חברת אנגלו-פלשתינה. חוץ
מזה היו שמונה כפות כסף, אחת מהן בת מאה שנה, שתי כוסיות מכסף ועוד כמה דברים
קטנים.
"אני דורשת שהממשלה תערוך חקירה יסודית ברובע ותאסור את הגננים ואת השכנים
האחראים, שיודעים ושבטוח שלקחו חלק ברצח הנ"ל, שנערך באור יום ולעיני כל. אני
גם דורשת את מאסרו של המוכתר שאחראי לרובע שלו, שאין ספק שידע את שמות
הרוצחים וגם ידע את כל פרטי הבית. אני מבקשת שמר גודל, שמונה על ידי קרובי
וידידי לחקור את הפרשה, שישאלו אותו אם הוא יודע עוד פרטים, אני גם מבקשת
שהרועה ייעצר כיוון שהוא ללא ספק יודע על הבקר".
עדותו של החוקר גודל
"אני, אברהם גודל, יהודי בריטי מירושלים, גר בגן העירוני, בן 33, בלש פרטי,
יודע קרוא וכתוב, מעיד ככתוב מטה:
"התמניתי על ידי מר הארי שפר ומר סמואל, עורכי דין, לחקור את המקרה של י"ח
ברנר וחבריו היהודים. כשבוע לאחר הרצח של היהודים הנ"ל הגעתי ליפו והתחלתי בחקירותי.
"שמעתי מחיים הרמן מיפו, שגר ליד קפה לורנס, שהמשרתת שלו, פלחית צעירה, איני
יודע את שמה, סיפרה לו שכאשר יצאה לכפר שלה בשניים במאי, פגשה בדרכה תהלוכת
קבורה של ילד שצעדה מיפו לשכונת אבו כביר. את התהלוכה ליווה שוטר חמוש. ליד
פרדס מנטורה פגשה התהלוכה בחמישה או שישה יהודים בורחים לעבר יפו. השוטר
התחיל לירות עליהם וכולם נהרגו. אחרי הרצח של היהודים התהלוכה המשיכה לבית
הקברות, והערבים האחרים נכנסו לכפר אל אחמר ושדדו את הרכוש. היא ראתה זאת
כאשר עברה בדרכה ליד פרדס מנטורה (...).
"שני סוכנים פרטיים, סאלח וחוסיין שריף, מוגרבים מיפו, נשלחו על ידי לאסוף
מידע על מקרה ברנר. חוסיין נמצא כרגע בכלא יפו בגלל גניבה. (...) שני הסוכנים
הללו דיווחו לי להלן:
"תושבי הכפרים כפר עאנה וסלאמה ותושבים אחרים, חמושים ברובים ואקדחים ורובם עם
מקלות וסכינים, יצאו ליפו בשניים במאי. המנהיג שלהם בדרכם היה אחמד אבו חאדר
מכפר עאנה, והינחה אותם אחמד, גנן מפרדס סמוך (...) ואחיו ג'מיל יוסף אבו
שאהין, שבבעלותו היה רובה אנגלי. כולם משכונת אל-טוט (כך במקור). הערבים הנ"ל
הונחו בדרכם, על ידי המדריכים האלה, לכפר אל אחמר. שער הבית האדום היה נעול
ואחד היהודים ניצב מאחוריו. הערבים ניסו לפרוץ את השער בכוח, אבל היהודי שהיה
מאחורי השער (=לואידור) הגן עליו. בזמן זה עזבו שאר היהודים את הבית ויצאו
ממנו דרך שער קטן לפרדס לכיוון יפו והתחילו לברוח ליפו. כאשר כל היהודים כבר
יצאו, היהודי שעמד מאחורי השער הגדול עזב את מקומו ויצא גם הוא דרך השער הקטן
בעקבות חבריו, כאשר הערבים נכנסו לשער הגדול.
"(...) כאשר הערבים נכנסו לשער הגדול הם עקבו אחריו, וכך היהודי הנ"ל היה בין
הערבים לבין חבריו, והוא מנע מהם להגיע לחבריו. לא רחוק מיפו נתקלו היהודים
בתהלוכת אבל שבאה מיפו. המת היה בנו של מחמוד איל זאית משכונת אבו כביר שגר
ביפו ברובע ראשד (כך במקור). הם הלכו לבית הקברות שייח מראד. עמם היה השוטר
סובחי חמדן משכונת אבו כביר, שהוא חבר או קרוב של משפחת הילד המת. השוטר ירה
ביהודים והרג את כל חמשת הנמלטים. באותו זמן התקרבו הערבים מהכפרים לתהלוכת
הקבורה, והיהודי שהיה ביניהם לבין האחרים נהרג על ידיהם.
"שניים מהתוקפים נפצעו במהלך ההתקפה על היהודים, אינני יודע על ידי מי. אינני
יודע את שמות הפצועים מכפר סלאמה אבל אני יודע את שם הפצוע משכונת אבו כביר,
יוסף אל פנג'רי, עגלון מיפו, ובנו של אחמד אל פנג'רי, ואחיו הוא מוסטפה אל
פנג'רי נהג ביפו. יוסף אל פנג'רי מת ביום השני בכפר, והקרובים של יוסף לקחו
את גופת הפצוע לכפר, חזרו לאחר מכן למקום ולקחו את הגופה של היהודי שהגן על
חבריו, הגופה של לואידור, והחביאו אותה, וביום השני יוסף הפצוע הלך לעולמו,
והם חתכו את הגופה של היהודי לחתיכות כנקמה, ונדטה, וקברו אותה, אני לא יודע
איפה, אולי הסוכן חוסיין יודע. (...) האמור לעיל דווח לי על ידי שני הסוכנים
הנ"ל שיאמרו לך בוודאי אותו דבר. לא בחנתי את זירת הפשע, ולא הייתי בשכונת אבו כביר".
פורסם במוסף ספרות ואמנות ב"הארץ", 3.5.2003
יאיר קדר עוסק בעיתונות וביצירה תעודית. בעבר עורך "מסע אחר", מייסד "הזמן הוורוד" וכיום תלמיד מחקר לספרות עברית בתל אביב
